לקוחות נכבדים,
להלן עדכוני פסיקה וחקיקה מהחודש החולף.
עדכון דמי הבראה לשנת 2023 במגזר הפרטי
הוצאות ההבראה והנופש
ביום 11.09.23 נחתם באופן רשמי ע"י שר העבודה צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות ההבראה והנופש של עובדיו.
מאת: עו"ד רינת טבאי
צו ההרחבה
בצו ההרחבה נקבע כי שווי יום הבראה במגזר הפרטי הוגדל מתעריף של 378 ₪ ליום הבראה לתעריף של 418 ₪ ליום הבראה וזאת החל מיום 01.07.23 עד ליום 30.06.24.
משמעות עדכון תעריף יום ההבראה כלפי מעסיקים:
מעסיק אשר שילם לעובדיו דמי הבראה בתלוש שכר לפני 01.07.23 :
מעסיק זה לא צריך לבצע שינוי לעניין תשלומי הפרשים לפי התעריף החדש וזאת על פי לשון הצו ההרחבה שנחתם.
יובהר – צו ההרחבה אינו מנחה לבצע השלמה רטרואקטיבית, הוראותיו מציינות כי יש לבצע תשלום תעריף מעודכן החל מיולי 2023.
מעסיק אשר שילם לעובדיו דמי הבראה בתלוש חודש יולי 2023 ואילך:
במצב בו דמי ההבראה שולמו לפי התעריף הקודם (378 ₪), על המעסיק לבצע תשלום הפרש יחסי בין התעריף הישן לתעריף החדש ( 418 ₪ ) וזאת רק בגין חודש יולי ו2023 והלאה.
יודגש כי, בענפים ובמקומות עבודה מסוימים גובה דמי ההבראה ומספר ימי ההבראה להם יהיו זכאים עובדים יהיו מטיבים יותר באשר להוראות צו ההרחבה ויש להחיל את התנאים המטיבים.
על אף האמור לעיל, יוער כי בהתאם לפרסום עמדתה של הממונה הראשית ליחסי עבודה באתר משרד העבודה מיום 30.10.2023, תשלום דמי ההבראה עבור כל שנת ההבראה 2023 יהיה לפי ערך יום ההבראה המעודכן על פי צו ההרחבה החתום. קרי, מיום 1.07.2022 ועד ליום 30.06.2023.
בהתאם לגילוי דעתה, מעסיק אשר שילם על פי תעריף קודם, על המעסיק לבצע תשלום הפרשים בין התעריף קודם לתעריף מעודכן.
יחד עם זאת, הודגש בעמדה זו כי טרם ניתנה פסיקה של בית הדין לעבודה בעניין זה ולכן הדבר אינו מחייב עד אשר תינתן פסיקה כאמור.
מועד תשלום דמי ההבראה
בדרך כלל, דמי ההבראה ישולמו בחודשי הקיץ, יוני-ספטמבר, אלא אם הוסכם או נהוג אחרת במקום העבודה.
הוכחת מועד סיום העסקה מוטל על העובד
ע"ע ארצי 23930-10-22 – רונית צור נ' ג'ן דפרקהון
הוכחת מועד סיום העסקה מוטל על העובד
מאת: עו"ד מור פפיר כהן
ערעור על פסק הדין
לפתחו של בית הדין הארצי הגיע ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.
הרקע לערעור
העובד (להלן: "המשיב") הינו אזרח תאילנדי אשר החל לעבוד במשק החקלאי של רונית וחיים צור (להלן: "המערערים") . לטענת המשיב, תקופת עבודתו הסתיימה בשנת 2015, אולם לטענת המערערים, תקופת עובדתו הסתיימה בשנת 2014, כאשר בידי המערערים הצהרת סיום העסקה עליה חתם המשיב בשנת 2014, וטופס 161 אשר הונפק עבור המשיב בשנת 2014.
הכרעת הדין
בית הדין קבע, כי על אף שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, במקרה דנן הייתה הצדקה להתערבות כזאת ועל כן, היה עליו לקבוע את מועד סיומם של יחסי עובד מעסיק בין המשיב ובין המערערים.
הנטל להוכיח את מועד ונסיבות סיום העבודה מוטל באופן כללי על העובד ולא על המעסיק, וזאת להבדיל מציון מועד תחילת עבודה, שם חלה חובה על המעסיק לפרט את מועד תחילת העבודה בהודעה לעובד או בחוזה העסקה (וזאת בהתאם לס' 'א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה – תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה התשס"ב-2005).
בנוסף, בית הדין קבע כי מעסיק מחויב למסור לעובדיו בסיום העבודה אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עבודה, אך יחד עם זאת אין באי מסירת אישור כאמור כדי להעביר את הנטל להוכחת מועד סיום ההעסקה אל המעסיק.
לצורך הכרעת השאלה לעניין מועד סיום העסקה, יש לשקול את כלל הראיות ויסודן על מנת להכריע האם גרסת העובד מסתברת יותר מזו של המעסיק.
בערעור הנ"ל קבע בית הדין כי לא הוצגה, ואף נעדרה מטעם המשיב כל ראיה תומכת לגרסתו.
בית הדין הארצי, בצעד חריג, בחן מחדש את נימוקי המערערים להיעדר ראייתי אשר הוצגו בבית הדין האזורי.
נימוקי המערערים
נימוק 1 – עקביות גרסת המשיב : בנימוק זה נטען כי גרסת המשיב לא הייתה עקבית שכן המשיב שינה גרסתו דבר אשר הביא לפגיעה באמינות גרסתו.
נימוק 2 – המערערים הציגו דיווח מסמכים אשר הוגשו לרשויות המוסמכות ובהם צוין מועד סיום העסקה בין הצדדים.
לסיכום
לאור מקבץ הנימוקים נקבע כי המשיב לא הרים את הנטל המוכח עליו ובכך לא הצליח להוכיח את טענותיו וגרסתו ועל כן הערעור התקבל. בנוסף קבע בית הדין הארצי כי הנטל להוכחת מועד ונסיבות סיום העבודה מוטל באופן כללי על העובדים ולא על המעסיקים.
