הסכם קיבוצי הוא הסכם שנערך בין ארגון עובדים לבין מעביד או ארגון מעבידים, והוגש לרישום במחלקה ליחסי עבודה של משרד הכלכלה, ועוסק בנושאי קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, בתנאי-עבודה, ביחסי-עבודה או בזכויות ובחובות של הארגונים בעלי ההסכם. הגשה לרישום היא תנאי הכרחי בישראל לקיומו של הסכם קיבוצי כמשמעו בחוק.
ההסכם הוא הליך שנועד להסדיר את מערכת היחסים בין המעבידים והעובדים, באופן שלא יקפח את זכויות העובד, בהסכמה מרבית וללא סכסוכי עבודה. ההסכם הקיבוצי מוסדר באמצעות חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957.
ההסכם מבשיל במשא ומתן בין ארגון עובדים יציג לבין מעביד או ארגון של מעבידים, הקרוי משא ומתן קיבוצי. ולאחר שהגיעו להסכמות על סעיפיו, נחתם בידי הצדדים, ונרשם כחוק, הוא הופך להיות בעל תוקף המחייב את המעבידים החתומים עליו ואת כל העובדים של אותם מעבידים, גם אם אינם חברים בארגון העובדים. באמצעות צו הרחבה אפשר להרחיב את תחולת ההסכם גם על עובדים במקומות עבודה שלא נכללו בו.
כל ההסכמים הקיבוציים רשומים כחוק אצל רשם ההסכמים הקיבוציים, ומאגר המידע על כל הסכם, מפורסם באתר משרד התעשייה המסחר והתעסוקה.
הסכם שלא עמד בקריטריונים הקבועים בחוק הסכמים קיבוציים הוא "הסדר קיבוצי" ומעמדו החוקי נחות ממעמדו של ההסכם הקיבוצי.
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בשנת 2009 (ס"ק כוח לעובדים נגד סינמטק ירושלים) וזמן קצר אחר כך, שינוי חוק ההסכמים הקיבוציים על ידי הכנסת, קובעים חובה למעביד שעובדיו מאורגנים בארגון יציג לקיים משא ומתן אודות הסכם קיבוצי במקום העבודה (הפסיקה והחקיקה אינן מחייבות להגיע להסכמה ולחתום על הסכם)
