דמי הבראה הם תשלום שעל מעביד בישראל לשלם לעובד, מכוח צו הרחבה בעניין זה, או מכוח הסכם קיבוצי.
שמו של תשלום זה מעיד על ייעודו המקורי – למימון שהייה של העובד בבית הבראה, ובעבר גובה התשלום חושב על פי עלויות שהייה בבית הבראה, והעובדים אכן נדרשו להציג קבלות על שהייתם בבית הבראה כתנאי לקבלת התשלום. אך, כבר שנים רבות שהתשלום מחושב ומשולם במנותק מייעודו המקורי.
תשלום דמי ההבראה מתבצע בדרך כלל אחת לשנה, באחד מחודשי הקיץ (יוני-ספטמבר), אך ניתן לשלמו גם במועד אחר, או בתשלומים אחדים ואפילו כתשלום חודשי, הנקרא "על חשבון הבראה". גובה דמי ההבראה מחושב על פי מספר ימי הבראה. מספר ימי ההבראה להם זכאי העובד עולה בהדרגה בהתאם לוותק של העובד במקום עבודתו ולהסכם הקיבוצי החל על העובד. אדם העובד במשרה חלקית מקבל דמי הבראה באופן יחסי להיקף משרתו. הזכאות לדמי הבראה נוצרת לאחר שצבר העובד וותק של שנה במקום עבודתו. בשנת העבודה השנייה מקבל העובד דמי הבראה עבור השנה הנוכחית ובאופן רטרואקטיבי גם עבור החלק היחסי של שנת העבודה הראשונה.
דמי ההבראה הם הכנסת עבודה, ולכן חלים עליהם כל המיסים החלים על הכנסת עבודה, ובפרט מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות. דמי ההבראה הם רכיב שכר שאינו פנסיוני.
נוסחת החישוב של דמי ההבראה: מספר ימי ההבראה להם זכאי העובד בהתאם לוותק שצבר (על פי ההסכם הקיבוצי החל עליו), כפול התעריף ליום הבראה (גם כן על פי ההסכם הקיבוצי) כפול היקף המשרה הממוצע של העובד בשנה הרלוונטית.
