עובד אשר הועבר למחלקה אחרת שלא מרצונו הוכר כבעל ליקוי נפשי וכנפגע בעבודה כתוצאה מ"אירוע מיוחד"

עב"ל 16546-10-23

מאת: עו"ד מור פפיר כהן

הרקע העובדתי:

מר רוסלן אמירחנוב (להלן: "המערער") הינו אח מוסמך שעבד קרוב ל-20 שנות עבודה במרכז הרפואי "רעות". במשך 17 שנה, עבד המערער במחלקת אשפוז ילדים, מחלקה קטנה שמונה מס' מצומצם של אנשי צוות.

במהלך חודש פברואר 2021, נדרש המערער, בדומה לשאר אנשי הצוות הרפואי,  להתחסן מפני נגיף הקורונה, תוך שהובהר לצוות כי מי שלא יתחסן ייאלץ לעבור לעבוד במחלקה הנקראת 'מחלקה י"ג' – מחלקה גדולה ועמוסה במיוחד של סיעוד מבוגרים.

המערער בחר מטעמיו שלא להתחסן. תחילה, הוא המשיך לעבוד במחלקת הילדים וזאת בכפוף להצגת בדיקת קורונה שלילית פעמיים בשבוע, אך ביום 25.02.2021, התבשר כי ביום 07.03.2021 יחל את עבודתו במחלקה י"ג.

הבשורה בגין העברתו למחלקה אחרת, הייתה דרמטית עבורו והוא החל לחוש כאבים עזים בחזה. העובד פנה לקבלת טיפול בגין הכאבים בחזה וביום 07.03.2021, הוציא המערער אישור מחלה , כאשר לטענתו החל מרגע זה החל לחוש דיכאון אשר בעקבותיו החל ליטול טיפול תרופתי.

ביום 26.10.2021 , לאחר חופשת מחלה ארוכה, סיים המערער את עבודתו מחמת התפטרות על רקע מצב רפואי לקוי והוכר על ידי חברת הביטוח כמי שמצוי באובדן כושר עבודה מלא.

המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיב") ראה בנסיבות העניין כי המערער סובל ממתח מתמשך ולא מעבר לכך, ואשר נוצר כתוצאה מדרישת המעסיקה. המשיב אכן הסכים כי מדובר בשינוי דרמטי, אך לא כזה שמצדיק בהכרתו כנפגע עבודה ובעל ליקוי נפשי.

החלטת בית הדין האזורי:

בית הדין האזורי שוכנע, כי לא עלה בידי המערער להצביע על אירוע מיוחד בעבודתו.

לטענת בית הדין, המערער חווה דחק נפשי חריג בתקופה שמאמצע פברואר (המועד בו הודיעו כי מי שלא התחסן יצטרך לעבור מחלקה) ועד ליום 06.02.2021 (היום האחרון בו עבד במח' ילדים).

בהתאם להחלטת בית הדין, יש לראות באירוע כ'מתח מתמשך', אולם אין להכיר בו לפי הפסיקה, כבסיס לליקוי נפשי ופגיעה בעבודה. כמו כן, לא ניתן להצביע על  "אירוע שיא" שבעקבותיו ניראה כי חל שינוי במצבו של המערער, אשר ידע מספיק זמן מראש כי אם לא יתחסן מפני נגיף הקורונה, יעבור לעבוד במחלקה י"ג. בנוסף, לא הוצגה כל ראיה מספקת לעניין טענותיו ללחצים בחזה (למעט אישור מהרופא המטפל כי הוא אכן מרגיש כך) והוא אינו סובל מבעיה לבבית כלשהי.

דיון והכרעה:

בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכן עלה בידי המערער להוכיח אירוע מיוחד בעבודתו.

בהתאם לפסיקה (עב"ל ארצי 34274-10-19 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי) על מנת להכיר בליקוי נפשי כפגיעה בעבודה, יש להצביע בשלב ראשון על אירוע מיוחד בעבודה. בחינה זו נערכת על בסיס 2 יסודות:

1. הפן האובייקטיבי- האם הוכחה חריגה, ולו במידה מסוימת משגרת העבודה הרגילה.
2. הפן הסובייקטיבי- האם הוכחה השפעה נפשית אפשרית של האירוע על מי שטוען לקרות האירוע.

בפן האובייקטיבי- ע"פ פסיקת בית הדין האזורי, מעבר מסוג זה הנעשה לאחר שנות עבודה רבות באותה מחלקה, ודאי כאשר הוא נעשה באופן כפוי במענה לכך שהמערער מסרב להתחסן, הינו דרמטי ואף קיצוני וישנה חריגה ברורה משגרת העבודה של המערער. בפסיקה, כבר נקבע כי פרידה ממקום העבודה לאחר עשרות שנות עבודה הינו אירוע דרמטי וחריג (עב"ל ארצי 18610-05-16).

בפן הסובייקטיבי- המערער אכן הוכיח כי העברתו ממחלקת הילדים למחלקה י"ג השפיעה עליו נפשית באופן שלילי, והידיעה על כך מראש אינה מנטרלת את הדחק הנפשי הנלווה לאירוע המלחיץ, ולעיתים הידיעה מראש כי שינוי שכזה עומד להתקיים אף מגדילה את הדחק הנפשי הנלווה לאירוע מלחיץ. ולראיה, המערער פנה תוך זמן מרגע קרות האירוע לפסיכיאטר והתלונן בפניו על תחושות קשות שהוא חש עקב השינוי שנכפה עליו במקום העבודה.

לנוכח האמור לעיל, נפסק ע"י בית הדין הארצי כי יש להכיר במעבר המחלקה הכפוי כאירוע מיוחד שכתוצאה ממנו העובד לקה בנפשו ונפגע בעבודה.