לקוחות נכבדים,
להלן עדכוני פסיקה וחקיקה מהחודש החולף.
פסיקה
סעש (ת"א) 1884-10-16 ארטור מאירזון – אידאה איכות ברהוט בע"מ
הקדמה:
העובד התפטר עקב העברת מפעל הרהיטים בו עבד למקום רחוק יותר. העובד תבע פיצויי פיטורים עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. ביה"ד האזורי לעבודה בת"א פסק, בדעת רוב, כי לא הוכחה טענת העובד בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שבגינה התפטר, ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
המפעל בו עבד העובד עבר לאיזור מרוחק. לטענת העובד, מעבר זה אילץ אותו להאריך את זמן הגעתו לעבודה וחזרה ממנה, פגע בשעות עבודתו ובשכרו והביא להרעה בתנאי עבודתו שלא הותירה לו ברירה אלא להתפטר כאשר ניסיונותיו להידבר עם הנתבעים לא צלחו.
הדיון נסב בין היתר אודות השאלה האם בנסיבות סיום עבודתו, זכאי העובד לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."
אשר להתפטרות בדין מפוטר, ביה"ד עמד על הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים בציינו כי על העובד מוטל הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים להכיר בהתפטרותו כמזכה בפיצויי פיטורים, מחמת טענה להרעת תנאים מוחשית, כאשר עליו להוכיח שלושה תנאים מצטברים:
- הרעה מוחשית בתנאים.
- קשר סיבתי בין ההרעה להתפטרות
- מתן התראה סבירה על הכוונה להתפטר והזדמנות למעסיק לתקן את ההרעה ככל שהדבר ניתן.
במקרה זה קבע בית הדין כי העובד נכשל בהוכחת התנאי הראשון – העובד טען בין היתר כי דרכו לעבודה התארכה מ-20 דקות לכיוון נסיעה עד לשעה וחצי לכל כיוון ובעקבות כך הוצאות הנסיעה שלו עלו משמעותית ושעות עבודתו פחתו. נקבע כי העובד לא הציג כל אסמכתא בנוגע לעניין זמן הנסיעה, וגם אם עלה זמן נסיעתו – אין בכך כדי לקבוע כי התפטר העובד בדין מפוטר.
באשר לטענת העובד להפחתה משמעותית בשכר, קבע בית הדין כי לא ברור אם היא קשורה למעבר או להיעדרות מסיבות אחרות וכן שינוי בשכר שהיה בחודש אחד, אין בו כדי להצביע על מגמה מתמשכת של פגיעה בתנאי העבודה, העולה כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודה.
העובד טען כי המעסיק לא יידע את העובדים בדבר שינוי מקום העבודה, טענתו נדחתה בהיעדר הוכחה.
לאור האמור לעיל, לא הוכיח העובד טענתו בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שבגינה התפטר ולכן לא נפסק כי זכאי הוא לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. נציין כי בפסק הדין הייתה גם דעת מיעוט אשר סברה כי מעבר המפעל הוסיף משמעותית על זמן הנסיעה של העובד מביתו לעבודה וחזרה והגדיל משמעותית את מחיר הנסיעה, באופן המהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה עובד שהתפטר בגינה בפיצויי פיטורים.
ביה"ד פסק כי יש לראות בהתנהגות החברה כפיטורי העובדת, ולפסוק לתובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, על הצד הנמוך בסך של 2,500 ש"ח, הן לאור תקופת ההעסקה הקצרה ובעיקר לאור התנהגות העובדת, שאינה חפה מקשיים וכן נפסק לעובדת פיצוי בגין אי תשלום שכר, דמי מחלה, וחלף הודעה מוקדמת.
העובדת הועסקה על ידי החברה במשך כ-3.5 חודשים כאשת מכירות, עד שנפגעה בתאונת דרכים. לפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו עם סיום עבודת העובדת לתשלום זכויות שונות.
עם תחילת העבודה, העמידה החברה לרשות העובדת רכב חדש, מחשב נייד וטלפון סלולרי.
בתקופת ימי מחלה של העובדת החברה לקחה הרכב מהעובדת וחסמה גישתה למחשב ולסלולרי -מעשים אשר מהווים אקט פיטורים לטענתה של העובדת, בעוד שהחברה טוענת כי העובדת היא שנטשה את מקום העבודה בכך שלא נענתה לדרישות החברה להשיב לפניותיה ובין היתר להמציא פרטים על התאונה ובכלל זה להשיב את הרכב.
העובדת הייתה מעורבת בתאונת דרכים שלאחריה שהתה בימי מחלה. העובדת סיימה את ימי המחלה שעמדו לרשותה ולא שבה לעבודה, לא תיאמה עם החברה כי תשהה בחופשה ללא תשלום עד למועד חזרתה, ולא נקבה במועד חזרה משוער. העובדה שהעובדת לא שבה לעבודתה עם סיום ימי המחלה שעמדו לרשותה נוכח התמשכות הליכי ההחלמה, אינה צריכה לעמוד לה לרועץ ולהיחשב כהתפטרות. בנוסף, לא ניתן לקבוע כי מדובר בפיטורים בתקופת מחלה האסורים לפי החוק, כך שלא נפל פגם בעצם ההחלטה על פיטוריה.
העובדת עמדה בקשר עם נציגי החברה בסמוך למועד התאונה ולאחריה, הגם שלא באופן רציף ויומיומי
אישורי המחלה נשלחו בזמן לחברה. גם אם לחברה היו לבטים בקשר לעצם קרות התאונה, וגם אם לא, קיבלה את אישורי המחלה של העובדת בזמן אמת אלא רק לאחר סיום יחסי העבודה, עדיין מצופה היה מהחברה שתפנה לעובדת ותעמידה על כך שצברה מספר מצומצם של ימי מחלה וכי לאחר שתסיימם ובמידה ולא תשוב לעבודה עשויה היעדרותה להיחשב כהתפטרות. משלא עשתה כן החברה, נפל פגם בהתנהלותה שהועצם עם לקיחת הרכב וחסימת הגישה למשאבי החברה.
החברה פעלה באופן חד צדדי וניתקה את גישת העובדת למייל הארגוני ולטלפון הסלולרי יחד עם לקיחת רכב החברה, ובכך יש משמעות הצהרתית העולה כדי פיטורים, בפרט כשלא הובהר לעובדת כי אי היענות לבקשותיה תגרור ניתוק ממשאבי החברה ולא הובהר כי החברה רואה בה כנוטשת העבודה, משלא חזרה לעבודה לאחר מיצוי ימי המחלה. נוכח כל האמור, יש לראות את העובדת כמי שפוטרה שלא כדין.
גובה הפיצוי
העובדת לא פוטרה בתקופת ימי המחלה שלה , היא הועסקה פרק זמן קצר, ועצם הפיטורים היו כדין במובן זה שנעשו לאחר שהעובדת מיצתה את ימי המחלה ולא הייתה כשירה מבחינה בריאותית לעבוד. בנסיבות אלה, ונוכח התנהגות הצדדים, בית הדין קבע לעובדת סך של 2,500 ₪ כפיצוי על פיטורים שלא כדין, בתוספת 5 ימי הודעה מוקדמת, בנוסף, זכאית העובדת לפיצוי בגין אי תשלום שכר חודש פברואר 15, וכן לשכר חודש יוני 15 אשר קוזז שלא כדין בגין חובות העובדת לכאורה בקשר לטלפון ולמחשב שקיבלה מהנתבעת.
בהתאם להוראות הסכם העבודה וחוק דמי מחלה, העובדת זכאית לתשלום בגין 4 ימי מחלה. אין בעובדה שהעובדת הציגה את אישורי המחלה באיחור כדי לשלול מזכאותה לתשלום דמי מחלה בפרט שעה שתביעתה לביטוח לאומי להכרה בתאונה שעברה כתאונת עבודה נדחתה.
התביעה לתשלום עמלות נדחתה בהעדר הוכחה. התביעה לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, נדחתה מהנימוקים הבאים: העובדת קיבלה ולו תלוש אחד; העובדת עבדה תקופה קצרה, החברה בתום לב לא הנפיקה לעובדת תלוש עבור החודש האחרון, שכן סברה כי היא יכולה לקזז שכר זה עם חובות העובדת. החברה העמידה לרשות העובדת את התלושים, אך זו לא אספה אותם.
התביעה שכנגד לפיצוי בגובה עלות מפתח רזרבי, להחזר בגין עלות הציוד, להחזר עלות השימוש היחסי ברכב, נדחתה.
חקיקה
הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – תקופת לידה והורות מדורגת), התש"ף – 2019
ביום 9.12.19 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק עבודת נשים (תיקון- תקופת לידה והורות מדורגת), התש"ף – 2019 (להלן- הצעת החוק) העוסקת בחזרה הדרגתית של אימהות מתקופת ההורות בתשלום אל שוק התעסוקה.
מוצע להוסיף ל-15 השבועות בתשלום מלא, גם 12 שבועות ב-50% מדמי הלידה למי שחוזרת לחצי משרה בעבודתה. ולאחר מכן עוד 10 שבועות ב-25% מדמי הלידה למי שממשיכה ב-75% משרה באותה עבודה. עוד מוצע בהצעת החוק לאפשר לאימהות כיצד להרכיב את תקופת ההורות שלאחר 15 השבועות הראשונים שבתשלום מלא. בין אן בחזרה הדרגתית אל שוק התעסוקה או בחופשה ללא תשלום. הכול בתוך שנה מיום הלידה.
על פי דברי ההסבר להצעת החוק מודל זה של תקופת הלידה וההורות מאזן בין הרצון והצורך לחזור אל שוק התעסוקה לבין הרצון והצורך להיות נוכח ולגדל את התינוקות בשנתם הראשונה על ידי הוריהם. המודל מאפשר גמישות להורים ופרט לאימהות. חזרה הדרגתית מטיבה עם הילדים עם ההורים ועם המעסיקים ומועילה למשק בהגדלת הפריון, וכן תורמת איכות ושביעות הרצון של העובדים.
מוצע לקבוע תהליך הדרגתי להצעת החוק זה בשל העלות התקציבית על ידי תקופת מעבר בת 5 שנים ביישום הדרגתי.
הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת מנואל טרכטנברג וקובץ חברי הכנסת (פ/ 20/3825 )על ידי חברת הכנסת מרב מיכאלי (פ/20/5062) ועל שולחן הכנסת העשרים ואחת על ידי חברת הכנסת מיכל רוזין.
מאמרים
הסכם שכר בערכי "נטו"
הקדמה:
ככלל, קביעת שכר עבודה הוא שכר לפני ניכויים כלומר, שכר "ברוטו". אך הצדדים רשאים להתנות בינהם אחרת כך ששכר העבודה שישתלם לעובד יהיה בערכי "נטו". במאמר זה אסקור הבעייתיות הטמונה בהסכמים מסוג זה וכן את גישות בית הדין לעבודה להסכמים מסוג זה.
הסכם שכר והודעה לפקיד שומה
דרך המלך לקביעת שכרו של עובד הוא בערכי שכר "ברוטו". כלומר, שכר המשקף את הסכום הכולל לעובד ועליו חלים תשלומי המס המוטלים על עובד מכח החוק. סכום שכר זה מהווה גם בסיס לחישוב זכויותיו השונות לדוגמת פיצויי פיטורים.
יחד עם זאת, נפסק כי מעסיק ועובד רשאים להתנות על עקרון זה וכן לקבוע הסדר שכר שונה על בסיס שכר "נטו". כך שלמעשה המעסיק הוא הנושא בנטל המס המוטל על העובד וכן בתשלומי החובה השונים.
על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] יש להודיע לפקיד שומה על הסכם שכר בנטו תוך שלושים ימים מיום עשיית ההסכם.
סעיף החוק:
"חובת הודעה על הסכם לתשלום ניטו [48א] (תיקון מס' 142) תשס"ה-2004
- התחייב אדם בהסכם לשלם לאחר הכנסת עבודה שלא תפחת מסכום פלוני, לאחר ניכוי מס לפי סעיף 164, חייבים גם המשלם וגם המקבל למסור על כך הודעה למנהל, תוך שלושים יום מיום עשיית ההסכם, ולפרט בה את פרטי ההסכם וכל פרט הנוגע לו שידרשנו המנהל, ואם היה ההסכם בכתב – יצורף העתקו להודעה."
הסדרים מסוג זה הם בעלי יתרונות וחסרונות. לעובד ישנו יתרון בכך שמובטח לו שכר בגובה מסוים שאינו מושפע מהיטלי המס או מנסיבות משתנות. כך שגם אם שיעור המס החל על העובד גדל, אין הוא נושא בנטל המס כך שלמעשה שכרו אינו משתנה, אך כך גם במקרה בו יש הקלה במס – העובד אינו נהנה מהפחתת המס ומשיעורי ההפרש.
האם שינויים בשיעורי המס צריכים להשפיע על שכרו של עובד שלפי הסכם העבודה שלו השכר משולם לו על בסיס "נטו"?
ההבדל בין שכר ברוטו לבין הסדר שכר "נטו" הוא ששכר "נטו" הוא שכר יציב, העובד יודע מה גובה משכורתו באופן מדויק כל חודש שכן אין השכר מושפע מהיטלי המס השונים. לעומתו, שכר המשתלם כשר "ברוטו" משתנה לפי שיעורי המס והנתונים האישיים של העובד. לכן עולה השאלה מה קורה במצב בו שיעורי המס על העובדים קטנים לדוגמה כך שזכאי הוא על פניו לתוספת בשכר, אך שכרו נקבע בערכי "נטו" כך שהמעסיק הוא שנהנה מהטבת המס.
בפס"ד ע"ע 1332/00 ניתוב בע"מ – דרור; לא פורסם; עבודה ארצי, כרך לג' (44), 37 טען העובד כי שינוי מדרגות המס הפחית את שכר ה"ברוטו" שלו מבלי ששונה שכר ה"נטו" , בית הדין קבע כי במקרה בו היה הסכם לתשלום שכר על בסיס "נטו" וחלו שינויים במדרגות המס אשר הקטינו את שיעור המס החל על העוב, כל עוד לא הפר המעסיק את ההסכם הקובע שכר "נטו" ועדכונו – אין בסיס לתביעת העובד.
בפס"ד עע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ נדרש בית הדין לדון בסוגיה של הטבת מס משמעותית אשר ניתנה לתושבי הנגב. עובד ערער לבית הדין בטענה כי הטבת המס צריכה לחול גם עליו. אך העובד קיבל שכר "נטו" בשיעור מוסכם ולכן השאלה היא האם שינויים בשיעורי המס – בכלל ולפי חוק הנגב בפרט – צריכים להשפיע על שכרו של עובד שלפי הסכם העבודה שלו השכר משולם לו על פי שכר נטו.
בית הדין הארצי קבע כי כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות ששררו בעת כריתת ההסכם, גם כאשר הסכימו הצדדים על שכר "נטו", ההסכמה משקפת למעשה שכר "ברוטו" בשיעור מסוים. לכן, הפרשנות היא שההסכמה תחול רק במקרה של שינויים רגילים, הנובעים מעדכון שוטף של מדרגות המס ולא משינויים מהותיים בחקיקה.
בית הדין הוסיף כי לא יכול להיות ספק שתכלית החוק הייתה מתן הטבה ל"תושבי הנגב" ולא ל"מעסיקי תושבי הנגב". משניתן לתת להסכם בין הצדדים פרשנות ההולמת את תכלית החוק, יש להעדיף את פרשנות ההסכם המקיימת את תכלית החוק.
גם כאשר סוכם עם עובד על גובה שכר "נטו", יש לתת משמעות לשכר "ברוטו" המשולם לו. שכר "ברוטו" מהווה בסיס לחישוב זכויות שונות של עובד לביטוח לאומי, ביטוח פנסיוני וחישוב פיצויי פיטורים.
לכן, גם במקרה בו הופחתת גובה השכר "ברוטו" בלבד, מבלי לפגוע בשכר "נטו המשולם מדובר בפגיעה בעובד ובזכויותיו הנגזרות מבסיס שכר זה.
יפים הם דבריה של השופטת לאה גליקסמן לעניין זה:
" יש להדגיש, כי גם כאשר מוסכם על תשלום שכר "נטו", יש משמעות לשכר "ברוטו" המשולם לעובד, לצורך חישוב זכויותיו השונות. כך למשל, זכויותיו של העובד על פי חוק הביטוח הלאומי הנגזרות משכר (דמי פגיעה במקרה של תאונת עבודה, דמי אבטלה, דמי לידה) נקבעות על פי השכר "ברוטו", ממנו נוכו דמי ביטוח. גם תשלום התנאים הסוציאליים (ביטוח פנסיוני, פיצויי פיטורים) נגזר משכרו "ברוטו" של העובד. במקרה הנדון, כעולה מנספח י' לתצהיר העובד, "אישור המעסיק על תקופת ההעסקה ועל השכר" לצורך תביעתו של המערער לדמי אבטלה, השכר "ברוטו" של העובד הופחת מסך של 5,101 ₪ לסך (ממוצע) של כ- 4,650 ₪. הפרשנות לפיה בהסכמה לשכר "נטו" הסכים העובד כי שכרו "ברוטו" יופחת במידה משמעותית במקרה שיחול שינוי מהותי בחקיקה הקובעת את שיעורי המס, מעבר לעדכונים השוטפים והרגילים, וכפועל יוצא מכך יופחתו משמעותית זכויותיו הנגזרות מהשכר "ברוטו", אינה סבירה בעיני. למען הסר ספק, האמור לעיל יחול גם מקום בו חל שינוי מהותי במדרגות המס לרעת העובד." (עע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ)
בפס"ד של בית הדין הארצי לעבודה עע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי – שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ טען עובד, בין היתר, כי השכר שסוכם עמו עמד על 5,000 ₪ נטו, ושכר זה הועלה בהסכמה במשך השנים עם ההתקדמות. העובד טען בנוסף כי למרות סיכום זה, תלושי שכרו נבנו באופן מלאכותי תוך שימוש ברכיבים פיקטיביים, שיש לראות בכולם כחלק בלתי נפרד משכרו הרגיל.
המעסיקה הודתה למעשה כי היה סיכום בעל פה עם העובד לשכר של 5,000 ₪ נטו, אך טענה כי לא סוכם במפורש על "שכר בסיס" בשיעור הנ"ל ולכן הייתה רשאית להגיע ל"שורה תחתונה" של 5,000 ₪ נטו גם באמצעות רכיבים נוספים מלבד שכר הבסיס.
בית הדין השתכנע בין היתר כי "קריאת תלושי השכר כמכלול מביאים למסקנה כי רכיבי השכר שנכללו בהם היו פיקטיביים ולא שיקפו את האמור בהם". מעיון בתלושים היה ניתן ללמוד כי שכר ה"נטו לתשלום" של העובד היה לאורך כל תקופת עבודתו בסכומים "עגולים" וקבועים בלבד, גם כאשר סכומי ה"בונוס" וגמול השעות הנוספות השתנו מדי חודש. וכן, לא נעשה כל רישום או מעקב על שעות העבודה ואף לא היה כל קשר בין מספר השעות הנוספות בגינו בוצע כביכול תשלום בתלוש השכר לבין מספר השעות הנוספות שביצע.
החזרי מס
על פי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) מס בגין הכנסת עבודה "מנוכה במקור", קרי מנוכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם לעובד ומועבר במישרין מן המעסיק לרשויות המס. כלומר המעסיק משמש כצינור להעברת כספים בלבד בין העובד לרשויות המס.
לעיתים, עשוי להיות פער בין שיעור המס הסופי שיש להטיל על מלוא הכנסתו החייבת של העובד הנישום לבין שיעור המס שינוכה ממנו במקור בהתאם להנחיות רשויות המס. לכן, נקבע בסעיף 160(א) לפקודה מנגנון להשבת כספים שנגבו ביתר על ידי המשיבה.
בבגץ 1631/08 ניצנים ניהול והשמה (2003) בע"מ נ' רשות המיסים בישראל ביקשו מספר חברות החזרי מס בעקבות התקנת כללי 2006 בזכאות תושבי חוץ לנקודות זיכוי על זכות מהותית במס שהועבר, זכות זו נגזרה לשיטתן מאופן ההתקשרות עם עובדיהן במסגרת הסכם התקשרות לפי שכר "משכורת נטו".
טענתן הייתה כי ההכרה הרטרואטיבית בזכאות לנקודות זיכוי נעשתה על יסוד ההנחה כי הנוהג בהעסקת עובדים זרים הוא במתכונת של תשלום "משכורת נטו" ועל כן נועדה היא להטיב עם המעסיקים הנושאים בנטל המס. בפסה"ד נקבע כי הזכות לדרוש את החזרי המס, גם במקרה של משכורת "נטו" היא של העובד בלבד:
" כאשר צדדים מתקשרים בהסכם לתשלום "משכורת נטו", זהות החב במס בגין ההכנסה כלפי המשיבה על פי דין אינה משתנה והיא נותרת חבות של העובד. חבותו של המעביד כלפי העובד לשמור על שיעור סכום הנטו המועבר לו והעברת הכספים לרשויות המס הנעשית בגין הכנסת העובד אינה מעבירה את החבות במס אל מול המשיבה למעביד. בהתאם, ההסכמה על תשלום "משכורת נטו" אינה משנה מהוראות סעיף 160 לפקודה באשר לזהות הזכאי להחזר מס ששולם ביתר. כפי שציינתי בפסקה 18 לעיל על פי סעיף זה הזכאות לדרוש את החזר המס מן המשיבה היא של הנישום (עוד ראו: עניין גיל, בפסקה 34 לחוות דעתי). "
נקבע כי ייתכן כי החברות זכאיות לכספים בעקבות ההכרה הרטרואקטיבית בכללי 2006 בזכאות תושבי חוץ לנקודות זיכוי, אך זכות זו היא במישור יחסי העבודה בינן לבין עובדיהן. במישור המיסוי מנגד, החבות במס והזכות להחזר בגין מס אשר שולם ביתר היא של העובד.
אי גילוי נתונים
עת באים העובד והמעסיק בכריתת הסכם בדבר תשלום שכר "נטו", על העובד לגלות את כל המידע והפרטים שכן נטל המס המוטל עובר למעסיק ולכן עצם גילוי כל המידע מהווה שיקול מרכזי של המעסיק בעת כריתת הסכם לשכר "נטו".
על רקע זה קבע בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נו/9-3 פומרנץ – נשיונל מוד בע"מ, פד"ע כט 653 (1996) כי אי גילוי נתונים העשויים להביא לחישוב מס מיוחד מצד העובד עשוי להצדיק הפחתה של השכר נטו שעליו הוסכם בסך השווה למס העודף בו נשא המעסיק בשל אותו הנתון (כגון הכנסה נוספת עליה לא נמסר למעביד המעלה את שיעור המס).
