מיני-רציו:
- לא ניתן לחפוף את תקופת ההודעה המוקדמת לימי החופשה הצבורים העומדים לזכות העובד. אם המעביד ויתר על עבודת העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, עליו לשלם לו פדיון ימי חופשה במלואם.
- עבודה – חופשה שנתית – פדיון חופשה
ערעור שעיקר עניינו נסב אודות הפרשנות שיש ליתן לס' 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: החוק) לאור קביעת ביה"ד קמא כי המשיב (להלן: העובד) זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה עם תום עבודתו אצל המערערות.
בית הדין הארצי לעבודה, (מפי הנשיא אדלר ובהסכמת נציגי הציבור ש' חבשוש, א' שגב, וכן בהסכמת השופטים י' פליטמן, ע' רבינוביץ אך מטעמים שונים לעניין הזכאות לפדיון חופשה), דחה את הערעור ופסק כי:
את ס' 5(א)(7) לחוק יש לקרוא כך: כאשר עובד מחליט לצאת לחופשה שנתית במהלך תקופת ההודעה המוקדמת תהיה חפיפה בין הזכות לחופשה שנתית לזכות להודעה מוקדמת. אין בכך כדי לקבוע שלעובד יש זכות לקבוע מתי הוא יוצא לחופשה. ההיפך הוא הנכון, מכיוון שלא מוקנית לו זכות זו, ככל שעובד מחליט בניגוד לרצון המעסיק שהוא יוצא לחופשה בתקופת ההודעה המוקדמת, ייכנס לתוקף ס' 5(א)(7) לחוק, תהיה חפיפה בין הזכויות, והעובד יפסיד חלק מימי חופשתו השנתית. גישה זו תואמת את המציאות במקום העבודה. מעסיקים רבים מחליטים האם להעסיק עובד בתקופת ההודעה המוקדמת, לפי שיקולים שונים ואז לא נפגעות זכויות העובד לפדיון חופשה, למעט במקרה שהעובד מסרב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. לעומת זאת, יש מקרים בהם מעדיף המעסיק לוותר על עבודת העובד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת, כאשר העובד אינו מבקש לצאת לחופשה. במצב דברים זה לא ניתן לראות את פעולת המעסיק כהוצאת העובד לחופשה שנתית בפועל, שכן בכל מקרה העובד מפסיק את עבודתו ואינו חוזר לעבודה אצל המעסיק. לפיכך, העובד זכאי לפדיון חופשה.
בין תקופת ההודעה המוקדמת והחופשה השנתית לפי ס' 5(א)(7) לחוק יש חפיפה כשהמעסיק מבקש מהעובד להמשיך את עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת והעובד מסרב. בנסיבות הללו המעסיק אינו מוציא את העובד לחופשה והעובד אינו רשאי לצאת לחופשה על דעת עצמו. ייתכנו מקרים בהם המעסיק זקוק לעבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת והפסקת עבודתו באופן מיידית וללא הסכמת המעסיק, גורמת נזק למעסיק. לכן, העובד במקרה זה אינו זכאי לקבל את מלוא דמי ההודעה המוקדמת יחד עם מלוא פדיון החופשה.
